בוקר נוסף מתפרץ אל תוך חלומותייך והסיוט מתחיל.
לקום, להתרחץ, להתלבש, להתאפר. להעיר את הילדים, להכין כריכים, לפנות את המדיח, לקלוע צמות לילדה, להזכיר לילד לקחת מפתח, להאכיל את הקטנה להיפרד מהם באהבה ולטוס לעבודה.
אין לך מטוס פרטי וכל הדרך את בלחץ להגיע בזמן.
כשאת מגיעה את מכינה לך כוס קפה והטירוף מתחיל. נדמה לך שעברה חצי שעה ומסבר שכבר שתיים בצהריים.
את מתקשרת הביתה לוודא שהשבט הקטן שלך בסדר. מתעדכנת מהמטפלת על מעלליה של הקטנה ובתכניות של הגדול לאחר הצהריים.
ב- 16:00 עייפה ומותשת את עושה דרכך בפקקים- הביתה.
ושם? שם מחכה לך המשרה השנייה שלך.
להכניס את הכלים המלוכלכים למדיח ושוב להפעיל אותו, להפעיל מכונת כביסה. לתאם פגישה עם החברה של הילדה, לצאת עם הקטנה לגן השעשועים ולהחזיר את הגדול מחוג ג'ודו.
כשאת חוזרת הביתה ב-18:30 את תולה את הכביסה, פורקת את המדיח ומתחילה בהכנות לקראת השינה.
בן זוגך מגיע ועדיין יש להכין ארוחת ערב, להאיץ בילדים לעשות את המטלות טרום שינה, בין לבין את עונה למייל נוסף מהעבודה, וטלפון דחוף שקשור אף הוא לעבודה.
את נזכרת שיש עוד אספת הורים בגן, ומה עם שיעור הפילאטיס, שוב יידחה? מתי זה ייגמר?
למשך פרק זמן מסוים, כך החיים נראים אצל רבות מאתנו.
בחברה שלנו ישנה ציפייה שונה מגברים ומנשים, אשר מועברת בדרכים רבות ומגוונות לילדים ולילדות מרגע.
גברים מוערכים בעיקר על יכולתם לפרנס את משפחתם ולקחת עליה אחריות ונשים מעורכות על התמסרותן ללא תנאי לגידול ילדים.
הן נתפסות כבעלות כישורים מולדים ובלעדיים בתחום זה, וזוכות סביב כך להוקרה ואף לאידאליזציה סביב תפקידן האימהי.
הציפיות שלנו מהחברה ומעצמנו, וכן ריבוי תפקידים ומשימות, גורמים לרבות מאתנו למתח, דיכאון או חרדה אשר נותנים את אותותיהם בחוסר הנאה וחשק, בעצבנות, עצבות, ירידה בתאבון או תאבון מוגבר ואף פיתוח מחלות.
אם הגעת לקריסה, אם את גוררת את עצמך לתוך השגרה או שאת מעדיפה לברוח לשינה, את מוזמנת לקליניקה שלי.
טיפול במצבי לחץ מתאפשר בקליניקה המהווה מרחב מוגן ושקט המאפשר לך להיות את עצמך- להתרכז בחלומות ובמשאלות שלך.
בקשרים האישיים והזוגיים שלך, בהתפתחות האישית שלך. ולחדד בעצמך את ההבנה איך את יכולה לשמור על זהותך ורצונותייך גם כאימא עובדת.